<h1>ספר השולחן הלכ' ק"ש שער שלישי</h1>
<h2>דף לד:</h2>
היה קורא והגיע למבואות המטונפות לא יניח ידיו על פיו ויקרא, אלא פוסק עד שיעבור מאותו מקום, וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי שיגמור את כולה חוזר לראש. ואע"פ שבכל מקום אנו אומרים חוזר למקום שפסק אע"פ [ששהה] כדי שיגמור את כולה, וכרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, וכן הדין ודאי אף בקריאת שמע כל ששהה מחמת דברים אחרים חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה כדי לגמור את כולה, אבל כל ששהה מחמת דיחוי כגון זה שאינו ראוי לקרות במבואות המטונפות חוזר לראש כל ששהה כדי לגמור את כולה, וכן הדין במי שהיה קורא קריאת שמע והיו מים שותתין לו על ברכיו ופסק, שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, שגם זה אינו ראוי לקרות מחמת דיחוי, וזה לדעת הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל שפסק במים שותתין לו על ברכיו כמאן דאמר [ברכות כ"ג ע"א] גברא דחיא הוא, לומר שבאותה שעה אינו ראוי לקרות. אבל לדברי הרב אלפאסי ז"ל ורבנו האיי גאון ז"ל שפסקו כמאן דאמר גברא חזיא הוא, לומר שאינו אסור מן התורה אלא כנגד עמוד, וזה שמים שותתין לו על ברכיו אינו אסור לקרות אלא מדרבנן, אף בששהה כדי לגמור את כולה במים שותתין לו על ברכיו אינו חוזר אלא למקום שפסק, אבל בהגיע למבואות המטונפות כל ששהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אחר שאינו ראוי לקרות כלל.
